דברים אלה אינם נכתבים מתוך ניכור, ואני באמת מלאת הערכה למארגני הוועידה ולמשתתפיה הרבים. אין בי צל של ספק באשר לכוונות הטובות שלהם, ולרצון הכן לפעול למען שינוי המציאות הארורה הזו. אבל בשעה שאנשים מורעבים למוות במחנה ההשמדה שישראל יצרה בעזה, השמאל הישראלי חייב לצאת מאזור הנוחות שלו.

סדנאות של דיאלוג, דיונים על קדושתה של ירושלים, תפילות בין-דתיות ופאנלים על פתרונות מדיניים בימים של השמדה הם אנכרוניזם תלוש. פעילות מכוח האינרציה היא פריבילגיה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מול המראות מעזה. בשביל לשנות את המציאות, צריך קודם כל להכיר בה כהווייתה ולכנות אותה בשמה המפורש. אם בכל הוועידה הזו אין אפילו פאנל אחד שעוסק בג‘נוסייד המתחולל ברגעים אלה ממש, לא כל שכן קריאה מפורשת לסירוב לקחת בו חלק, ספק אם היא תקדם אותנו אפילו בצעד לקראת השינוי שהיא מבקשת לקדם.

To be clear, these words are not written out of cynicism; I truly hold deep appreciation for the organizers of the conference and its many participants. I have no doubt of their good intentions and sincere commitment to changing our horrific reality. Yet as Israel systematically starves people in Gaza’s extermination camp, the Israeli left can no longer remain in its comfort zone.

What good are dialogue workshops, discussions about the sanctity of Jerusalem, interfaith prayers, or panels on political solutions while a genocide rages? These are privileged distractions we can no longer afford. To transform reality, we must first stare directly at its horrors and name them without flinching. If this conference cannot even convene a single panel on Gaza’s genocide, much less demand an end to complicity in it, how can it hope to drive the change it claims to pursue?