הביטו בשתי התמונות האלה. הן צולמו באותו יום, ה-21 באוקטובר 2024. מימין רואים שיירת עקורים, למעשה נשים וילדים, שצולמה במחנה ג‘בליה ההרוס. הגברים (מעל גיל 16) בנפרד, מרימים דגל לבן ואת תעודות הזהות שלהם. הם בדרך החוצה. משמאל רואים את מחנה הסוכות שהקימה תנועת „נחלה“ סמוך לקיבוץ בארי, כהכנה להתיישבות יהודית בעזה, אירוע שהתכבד ב-21 שרים וח“כים מן הימין. הם בדרך פנימה.
התמונות האלה מספרות חלק גדול מן הסיפור, בעיקר את סופו המסתמן והולך. סדרת אירועים מהירה מאד בשלושת השבועות האחרונים, שעדיין נמצאת בעיצומה ופרטיה מאיימים כבר להישכח, אם בכלל חדרו לתודעה, הובילה אל הנקודה המפחידה הזאת. את הסיפור אפשר להתחיל בכל נקודה לאורך ההיסטוריה, בנכבה, בנכסה, ב“אזור הסייג“ בנגב – הרי הן כל כך דומות. עקורים פלסטינים עם מיטלטליהם, רעבים ופצועים ותשושים, ולמולם – מתיישבים יהודים צוהלים, מתקדשים אל האדמה החדשה ששוטחה ופונתה עבורם. מתחטאים.