העובדה שעולם הדימויים של השואה משמש הן כהצדקה להשמדת עזה והן כאמצעי התנגדות לה משקפת בין היתר את כפיפות הפלסטינים לשיח השואה, ואת הצורך שלהם להכניס את הטרגדיה שלהם לתבניות שלה כדי להישמע. הבנת המתחולל בעזה לא רק דרך הפריזמה של ג׳נוסייד אלא גם של הנכבה כמטרת על, המושגת על ידי השמדה מכוונת של בני אדם ומרחב החיים שלהם, מייצרת קוהרנטית רבה יותר. עם זאת, כיהודי-ישראלי, אל מול הזוועות בשנתיים האחרונות, אני לא יכול שלא לחשוב דרך השואה. השמדת עזה איפשרה לי להבין לא רק את היהודים, אלא גם את הגרמנים, את הרוב הדומם, את אלו שאיפשרו לזוועות לקרות במעשה או בשתיקה.